סיפורים עולים

"כל בני העדה שלי הם הכי ציונים שיש, הם שמרו על יהדותם אחרי 2000 שנות של גלות..."

 

בס"ד 

כשהייתי ילדה ובכלל מהרגע שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא חשתי שאני שונה, שאני אחרת או שמישהו גרם לי להרגיש כך. בבית תמיד התנהגנו כישראלים על אף שאני והורי אתיופים. הורי תמיד נוהגים לומר לנו: " אתם ישראלים צברים, כי אתם נולדתם פה".
כשהגעתי לחטיבת הביניים נתקלתי במצבים לא נעימים מצד החברה וזה בגלל היותי אתיופית (שחורה). קראו לי בשמות גנאי כמו "כושית", "שחורה" או אם היו רואים אותי אז היו מחקים אתיופים כדי לצחוק להתנשאות מעלי. בתור ילדה שחוותה דבר כזה, זה היה מאוד מעליב ופוגע ותמיד נסתי להבין מה כל הרוע הזה?. אבל המקרה הפוגע ביותר שחוותי באותה תקופה, ובכלל אי פעם כשהייתי תלמידה ומתבגרת, היה כשהמורה לתנ"ך לימדה אותי ואת חברותי בכיתה ט' על פרק ביהושוע.
היא סיפרה על כניסת 12 השבטים לא"י ודיברה על כל שבט והנחלה שקיבלה והגיעה לשבט דן ונחלתה ואז פתאום היא סתתה מהנושא ואמרה: "שהאתיופים חושבים שהם משבט דן והם לא יהודים ושהמדינה גיירה אותה". 
ולאחר מכן ילדה מהכיתה שהיא לא ממוצא אתיופי שאלה: "מה אנחנו?". 
המורה ענתה לה: "אנחנו משבט יהודה!"
אני ועוד שתי חברות שלי שהן אתיופיות נאלצנו לשמוע את האמירה הזאת שיצא מהפה של המורה לעיני 32 תלמידות שהן אינן אתיופיות. זה חרה לי מאוד ומאוד כעסתי עד כמעט דמעות, הייתי די מופתעת ואני לא יכולתי להגיב כי אני באה מבית שהורים מחנכים אותך לכבד את המבוגר ממך, את מי שמחנך אותך (המורה). אני רק חשבתי לעצמי איך, איך היא אומרת דבר שכזה הרי הורי, הסבים שלי, דורות וכל בני העדה שלי הם הכי ציונים שיש הם שמרו על יהדותם אחרי 2000 שנות של גלות , הם חלמו רבות כדי להגיע לא"י והם הגשימו את החלום הזה על אף שהם עזבו הכול ועברו מסע תלאות ואובדן יקרים בדרכם ארצה. עליהם היא אומרת שהם לא יהודים כשרים, היא מפקפקת ומזלזלת ביהדותם של היהודים הטובים האלה כי מה הם באו מאפריקה, כי אין דבר כזה יהודי שחור?

במהלך השנים מאוד כעסתי על עצמי, על כך שלא הגבתי ושתקתי, כי הרגשתי שנתתי לה את הבמה לעשות זאת וחלילה אולי היא עשתה את זה שוב ושוב לעוד תלמידים. אבל היום כשאני גדלה ומבינה שזה לא התחיל ממנה. הביסוס הזה שהיא התבססה עליו, אמרו זאת עוד קודם כשידעו שיש יהודים ועדין פסקו "ספק יהודים". כואב לי כאשר הממסד, מערכת החינוך, שבעצם הוא זה שמחנך אותי מזלזל בי. פחות כואב לי היום אם מישהו מהחברה לועג לי . איזה מסר אנחנו נותנים אם הממסד משתמש במדיניות שונה כלפי האחר בגזענות סמויה, לצורך הדוגמא, המורה לתנ"ך שמותר לה לזלזל ובנו וברקע שממנו הגענו? הרי אולי היא גרמה לחשוב לשאר התלמידות בכיתה שאכן זה נכון, ואין פלא למה גם החברה מתייחסת בזלזול כלפי אתיופים.
אבל מהסיפור הזה אני למדתי הרבה ואני כבר לא כועסת - כי לכעוס זה דבר לא טוב ואם אני אתעסק בזה אני לא אתקדם לשום מקום. זה הפך אותי לשלמה עם עצמי, להיות גאה במי שאני במורשת שלי, בהורי שהעניקו לי הרבה, בעדה שלי, להיות חזקה ולא ליפול ושאין לאף אחד את המקום והזכות להגדיר אותי כי רק אני יכולה וצריכה להגדיר את עצמי ואני ישראלית ממוצא אתיופי!
זה יפה להיות שונה עם הייחודיות שלי.

אני אדם מאמין ואני יודעת שהדברים הללו ייעלמו יום אחד. אני יודעת שלא כול החברה ולא כל מדיניות  מתייחסת באופן שונה כלפינו. אני מאמינה בהצלחה, בשוויון הזדמנויות ושצריך להתקדם בחיים בגלל שבאים מלמטה. המקרה הזה הביא אותי לפריחה, צמיחה ולשאיפות בחיים ולהתעסק במה אני יכולה ובמה אני יכולה לתת מעצמי.