סיפורים עולים

הכשרה, שילוב והעצמה חברתית וכלכלית
של יהודי אתיופיה בישראל 

היציאה מאתיופיה

החלום על ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש. תכננו את היציאה מאתיופיה לכיוון סודן למרות שלא ידענו איפה ירושלים , ולא ידענו איזה מחיר אנו עלולים לשלם על מנת להגיע לארץ. כך מכרו את הרכוש את הבית, ואת הפרות, כל מה שיש להם למעט סוס וחמור שיעזור למסע בלבד, מעט אוכל למסע אפילו לא היינו ערוכים כמה זמן זה ייקח. כך יצאנו למסע המפרך והקשה.

יום הראשון למסע

זה היה יום חמשי בשבוע, בשעות הבוקר, חמתי שלחה אותי ואת גיסתי לבאר להביא מים. כשחזרנו מהבאר, ראינו בית שומם ושקט... הגברים ארזו את הציוד ויצאו למסע, היה כל כך מוזר.

ואז שאלנו "מה קורה כאן?" חמותי אמרה לנו שאבא שלה הזמין אותנו וצריך ללכת אליו.

משם יצאנו לדרך. כשהגענו לכפר ווזבה, אנשים רצו לספר להורים שלי, שהבת שלהם הולכת לסודן. ההורים שלי היו בכפר הזה כיוון שאחות של אמא שלי הזמינה אותם למסיבת פרידה (באותו תקופה כל אחד היה מארגן משתה לפרידה, שקראו לזה באמהרית "יקום תסקר" שבעצם היו עושים אזכרה לעצמם, אם במקרה לא יצליחו להיפגש לעולם). באותו רגע שאבא שמע שלוקחים אותי לסודן, הוא הגיע למקום ולא רצה לשחרר אותי. אמר להם "תלכו אתם, אבל, אני לא מוכן לשלוח את הבת שלי לבד, אני אקח אותה. גם ככה מכרתי הכול ומוכן לצאת למסע", היה משא ומתן בינם לבין אבא שלי. היה איזה קרוב משפחה שלנו שהוא נשבע שלא יעזוב אותי. הם הבטיחו להורים שלי, שישלחו את מורה הדרך שיבואו וייקח אותם ביום ראשון, יחכו להם בכפר איבה, ואז אני רואה את העצב של אבא שלי על הפנים, זלגו לו דמעות ונגב את עיניו. מישש בכיסו הוציא כסף - שטר אדום - שמצויר עליו "המוסב האתיופי" נתן לי ואז אמר שיצטרפו אלי למסע בהמשך.

המשך המסע

מאותו רגע של הפרידה בכיתי כול הדרך, לא הצלחתי לפקוח את עיני. כשעברנו את הנהר בווזבה החלקתי ונפלתי, קיבלתי מכה ברגלים, כל העור התקלף ודמם, חבשו לי את הרגל והמשכנו במסע.

המשכנו את הדרך, כולל שישי שבת, הלכנו ברגל. במוצאי שבת, מורי הדרך עזבו אותנו באיזה מדבר. אמרו לנו תחכו כאן. אמרו לי אישית, שהולכים להביא את הורי שנשארו בכפר. כל כך שמחתי שהנה הורי מצטרפים אלי, אבל יום למחרת חזרו מורי הדרך ללא הורי אך עם אנשים אחרים. בישרו לי את הבשורה הכי קשה, שגנבו להם את הסוס שהיה אמור לעזור להם במסע. בלי הסוס והחמור בלתי אפשרי לצאת למסע , זהו הרגע הכי קשה בחיי לחשוב על הורי, מתי יתמזל מזלי לראות אותם אם בכלל.

אין ברירה, המשכנו במסע תחת יריות של נשק. היה סכסוך בין המקומיים למורי הדרך והשודדים. כשנשמעו קולות של ירי משתטחים על הרצפה, היו מסבירים איך להתנהג בעת יריות, היה מאוד מפחיד. השודדים היו באים לחפש כסף אצל המבוגרים, היו תופרים לנו בשמלות בצווארון של השמלה את הכסף, והיו שודדים כל מה שבא ליד. אני זוכרת תמיד את עצמי ועוד כמה ילדות, היינו הולכות ראשונים עם מורי הדרך, המבוגרים פחדו שמורי הדרך לא יבריחו אותנו ויאנסו אותנו. כל פעם שהינו עושים הפסקה, המבוגרים היו מטיפים לנו, אבל זכור לי שלא היינו שמים לב, רק להיות צמודים למורי הדרך. כל הרצון שלנו להיות המובילים בדרך, שלא יכנו אותנו עצלנים.

כשמורי הדרך הלכו להביא את הורים שלי, הביאו את דודה שלי, אחות של אמא שלי ז"ל ובן דודה של אמא שלי. לפחות הרגשתי שיש לי משפחה במסע הזה. הדודה שלי ז"ל הייתה עם ילדה ובהריון.

לילה אחד, אני זוכרת בתור ילדה, שמורי הדרך עזבו אתנו באמצע המדבר וברחו לנו, זוכרת את הלחץ של כל אנשים - מה יהיה? ומה יהיה גורלנו במסע הזה?

לאחר הלילה הזה של חוסר ודאות, זוכרת שסתם המשכנו בדרך ללא ידע לאן מובילה הדרך. בשעות הערב, חזרו מורי הדרך כדי להמשיך את המסע. המשכנו את המסע באפס כוחות, ללא מים, ללא אוכל. החוויה הלא נשכחת בעיני, זה שכאשר הילדים בכו, סתמו להם את הפה שלא ישמיעו שום ציוץ וקול. מה שאני לא אשכח לאחר כשלושה שבועות, אמרו לנו "אתם רואים, מעבר להר הזה יש ים - תחכו שם יבואו וייקחו אתכם עם אוטו". אני זוכרת את עצמי, בתור ילדה, היינו כל כך צמאים, תשושים, ללא כוחות, אם בכלל היו מוצאים מים מעט היו מטפטפים לנו בפה על מנת להרטיב לנו את השפתיים. אוכל לא היה כבר, הכול נגמר, היו מלא אנשים שהיו חולים. אם מישהו היה חולה והמצב קריטי היו סוחבים אותו על אלונקה שהכינו. ברגע שמתים, משארים את הגופה באיזו פינה מתחת לעץ או במקום מסתור וממשכים בדרך עם כל הצער והעצב. אחרי ימים אחדים, שמורי הדרך עזבו אותנו, הגענו ליד חופי סודן. זוכרת שהיו מים מלוכלכים - בוץ, רק חיפשנו להרטיב את את הפה. לפחות אותי, לא היה מעניין אפילו אם זה יהיה פיפי רק שיהיה נוזלי. היו רגעים שחיכיתי, שמישהו יעשה פיפי ואני ארטיב את הפה, אבל, לא היה. התיישבנו על החוף, מתחת לעץ וחיכינו וחיכינו רק שיבואו להוציא אותנו משם. לא זוכרת בדיוק אחרי כמה זמן באו לקחת אותנו, מה שזכור לי זה שהיינו שם לילה שלם. היו מסתובבים אנשים עם רובה אנשים שחורים וענקים, לבושים ג'לביה.

בשעות הערב, הגיעה משאית שחצתה את הנהר. העמיסו אותנו כמו סרדינים. לא היתה אפשרות לנשום בתוך המשאית. זוכרת, שנמחצו למוות ילדים, נשים וזקנים כך הגענו - אנשים ששרדו את המסע - לאדמת סודן הלוהטת.

הגענו לאמרכובה, שם היו אוהלים אוהלים שמאוכלסים ביהודים שבאו במסע לפנינו. שם פגשתי באותו ערב את אחותי, שעשתה את המסע לפני, לפחות חצי שנה מוקדם אם לא יותר. המפגש היה ללילה אחד ומשם לא ראיתי אותה עד שנת 2004 כשעלתה רק אז לארץ.

זהו המסע לסודן. המסע הקשה, שאין מילים לתאר אותו. לרוב עשינו את המסע בהתלהבות בתקוה שמחר נגיע לירושלים, היינו צופים מעבר להר אי שם הנה ירושלים, והיו רגעים של ייאוש ותחושת חוסר תקוה.

זהו סיפור על הדרך בלבד לא הגענו לתוך סודן.

הסיפורים שעלו
סיפורים אחרונים
חיפוש לפי קטגוריה
חיפוש לפי תגיות