אחות קטנה שלי
(אחותי הקטנה קרנפוד מהרטה זאודו ז"ל עם שמלה אדומה בתמונה)
אני רוצה לספר, כשהייתי ילדה היו לי שני אחים, אבל לא הייתה לי אחות ואני מאוד רציתי שתהייה לי אחות כי לכל החברות שלי היו. סוף סוף נולדה לי אחות קטנה וההורים קראו לה קרנפוד.
שמחתי מאוד, התרגשתי מאוד וקראתי לה בשם מיוחד לקנש - תרגום השם זה, שעכשיו אני שווה כמו כל החברות שלי. אחותי הייתה ילדה מיוחדת, היא הייתה שרה ורוקדת אני הייתי שמה אותה על הגב שלי היינו שרות ורוקדות יחד. אבל השמחה הזאת הייתה רק לחמש שנים, בגלל שאחותי מתה בדרך לארץ בסודן. היה לי כל כך עצוב, שאחותי מתה קטנה רק בגיל חמש.
כשהייתי באתיופיה מאוד רציתי ללמוד, אני זוכרת אפילו שבקשתי מאבא שלי שישלח אותי לעיר הבירה ללמוד. כי בכפר שהינו בו לא היה בית-ספר. דווקא כשהגענו לארץ ישראל לא יכולתי ללמוד בראש צלול בגלל שתמיד אמרתי לעצמי למה לי מגיע להגיע לארץ ישראל ולאחותי לא הגיע.
אני תמיד זוכרת את היום שאחותי מתה. אחותי מתה על הידיים שלנו אני ואמא רק היינו בבית .לפני כן הייתה בסדר יצאה ברגל עם אמא הלכה לבקר אצל דוד שלה. כשחזרה אמא אחותי הייתה על הגב של אמא. בהתחלה חשבתי שאחותי ישנה אמא הורידה אותה מהגב, ופתאום אני רואה שהעניים היפות שלה התגלגלו למעלה והשיניים שלה היו סגורות. אני ואמא נסינו לפתוח לה את הפה אבל לא הצלחנו. לא היה למי לפנות. אני ואמא שלי בכנו עם הגופה בידיים שלנו.אני לא אשכח את היום הנורא הזה בחיים שלי. בערב אבא שלי וכמה אנשים לקחו אותה וקברו אותה אני ואמא לא הלכנו אפילו לקבור אותה. אוהבת אותך אחותי היקרה תמיד תהיי בלבי את חלק ממני. אחותך אלמז מהרטה (רויטל אליאס).
