סיפורים עולים

הכשרה, שילוב והעצמה חברתית וכלכלית
של יהודי אתיופיה בישראל 

סיפור מסע ועליה

סודן

מה שמחלחל בי תמיד, שנמצא בלב, זה אח שלי. איך שהגענו מסודן במעבר, אח שלי הגיע ברגל (חודשיים) בן שבע, לא אמר "אני צמא" "אני רעב" לא "קר לי" "חם לי"... הגיע בשלום עד לגבול אחת התחנות בסודן, אספו אותנו במשאית של פרות, פזרו אותנו משם. כל משפחה קבלה אוהל, 20 אנשים באוהל, התחילו לחלק לנו לחמים ומים, לכל משפחה היו כרטיסים שאיתם היינו צריכים לבוא לקבל אוכל ומים. אח שלי הרגיש לא טוב כאב לו הראש והבטן, הצלב האדום בדק אותו, הם אמרו שהוא צריך לקבל 12 זריקות. הוא קבל זריקה ראשונה

ואחרי חצי שעה הוא הקיא את נשמתו ונגמר.

בתועבה היו אנשי מוסד יוצאי אתיופיה, שעבדו בשיתוף פעולה וחלקו כסף, הם רשמו אותנו כנוצרים, זה היה בשנת 1976 (לפי הספירה באתיופיה) והגענו לכאן ב 1984 (לפי הספירה בישראל).

התחלנו לשאול אנשים שבאו אתנו איך הם מתגנבים למקום, כי יותר אנשים באו לעבוד. סבתא שלי בת 103 נפטרה בארץ בזכותה אנחנו כאן. היא הסתובבה ובקשה אוכל מאנשים, אני לא אשכח איך היא הייתה שמה את האוכל בבגד ואיך חיכינו שתבוא ושתיתן לנו אוכל. המים היו בבור מים בהתחלה הם היו מלאים מלח המים האלו גרמו לנו להיות חולים ולשלשל. אני הייתי בת יחידה לאמא שלי כי אחותי הגדולה נשארה באתיופיה ואח שלי מת. כשהוא מת אסור לבכות כדי שלא ידעו, הרבה אנשים מתו, כל אחד והמוות האישי שלו. לא לבכות כדי שאחרים לא ירגישו יותר רע. אמא שלי הייתה מתפללת שהיא תמות לפני אחותי כי אחותי הייתה עם ילדים ובהריון. בגלל שאחותי הייתה בהריון לא נתנו לה ללכת.

דודה שלי שהייתה חולה מאוד עם חמישה ילדים והקטן ינק. היא כבר הייתה כולה עצמות הילד ינק את הדם שלה. לקחתי אותו ,שמתי אותו על הלב שלי, לחפש אוכל בשביל לתת לה. הוא היה בן שנתיים ובסוף מת. אחותו בת שלוש הייתה חולה, איש אחד שרצה לעזור, טיפל בה בשיטה של הקזת דם ב- 12 מקומות, 40 חתכים ושם אבקה לבנה וגם אני עברתי את הטיפול. היא שרדה והגיעה לארץ והיום היא אמא לשני ילדים. הדודה שלי גם שרדה והגיעה לכאן.

הגעה לישראל

הגענו בלילה ללוד.

לקחו אותנו לאשקלון ליד חוף הים. רגשות מעורבים שאני לא יכולה לתאר, בכי שמחה.

קבל אותנו יונה בוגלה, איש מוסד מוכר שיש לו היסטוריה, הבן שלו הביא אותנו, הבן שלו דיבר אנגלית וגם אמהרית אני לא אשכח אותו.

איך שנחתנו כאן כל אחד בוכה צוחק, מתפלל, מנשק את האדמה. התחילו לצלם אותנו, הרגע הזה לא נשכח, נמצא איתנו לכל אחד יש את הרגשות שלו החוויה שלו. כשהגענו מרוב שמחה יומיים לא אכלתי.

אמא שלי באה בגיל 42 לארץ והייתה בהיריון. הרופאים בארץ ביקשו ממנה לעבור הפלה היא התנגדה משום שיש לה שני ילדים וילד אחד נפטר בסודן בגיל 6 והבת הבכורה שלה נשארה באתיופיה עם אביה, היא לא יכלה לעלות לארץ בגלל שהייתה בהיריון מתקדם. היא המשיכה עם ההיריון למרות התנגדות הרופאים היא אושפזה בחודש 9 והיא הייתה צריכה לעבור ניתוח קיסרי. היא התנגדה לעבור את הניתוח אך עברה אותו בכל זאת. בעקבות הניתוח הולד נפטר והיא נשארה לאשפוז למס ימים. היא חשה פספוס עד היום, כי הייתה יכולה להביא ילד נוסף.

כשירדנו באשקלון, סבתא שלי רצתה שייקחו אותה ישר לאח שלה שהגיע ב-1981 הוא היה רב באתיופיה. במשרד הקליטה היא אמרה שההורים שלה מתו בגיל צעיר, ושהיא גידלה חמישה אחים, לכן היא רצתה לראות את אח שלה. אחרי שלושה ימים שהגענו לאשקלון לקחו אותנו לעכו לבסיס של חיילים שם התגוררנו שלושה חודשים. שם חפשו קשרים לחפש את האנשים את קרובי המשפחה. בסוף אחרי חודשיים, שלושה פגשנו את אח של סבתא ואת כל המשפחה שהייתה בארץ.

סבתא שלי הייתה מעמודי התווך של המשפחה שלנו, היא עזרה לכולם יישבה סכסוכים של אנשים והייתה בן אדם נעים להיות איתו.

חשנו תסכול גדול כשהגענו למגורים של הקליטה וביקשו מאיתנו לעבור גיור כאילו אנחנו עדיין לא יהודים. התאספנו בירושלים במחאה נגד הממשלה ב-1985 הקמנו אוהלי מחאה כחודש ימים מחוץ לכנסת כל עולי העדה. בסופו של דבר ההחלטה לעבור גיור לא מומשה ועולי 1984 לא עברו גיור.

בארץ עבדתי עם אנשים פגועי נפש כי הם עברו הרבה משברים, זה עזר לי ששמעתי את המשברים שלהם.

לסיום, אני רוצה לומר שאני מאושרת כי השתלבתי בחברה יש לי בית, משפחה ועבודה ואני חיה חיים רגילים ובכבוד. אני חושבת שהעלייה תרמה לעיצוב של הזהות שלי ואני נקשרתי יותר לסבתא ואמא שלי. אחרי המסע מסודן וזכיתי לחזור לאתיופיה בטיול שורשים כתיירת ולראות את הבית הקודם שלי ואיך היינו חיים שם ואיך היום.

הסיפורים שעלו
סיפורים אחרונים
חיפוש לפי קטגוריה
חיפוש לפי תגיות

קרדיט תמונות:
בני וודו, Cc-by-sa-3.0 
מרק מויסייב CC BY 2.5

מרים טל ב CC BY 2.5

Call us:

052-3246421