סיפורים עולים

הכשרה, שילוב והעצמה חברתית וכלכלית
של יהודי אתיופיה בישראל 

סיפור ילדות

סיפור ילדות ראשון -זיכרונות מהעלייה לארץ ישראל דרך סודן

הסיפור מתחיל כך: יום אחד כאשר חזרתי מבית הספר מצאתי בבית את אחי הגדול עם כמה חברים שאני לא מכירה.

שאלתי את אמא שלי מי אלה שאני לא מכירה אותם. בדרך כלל, אני מכירה את כל החברים של אחי. אמא שלי אמרה "אוי הוא כל הזמן מדבר על הדרך סודן, בטח הם רוצים לברוח ביחד. אני מפחדת שאבא שלך יאשר לו ללכת איתם". ואז עלתה לי מחשבה, מצד אחד חשש פחד מצד שני שמחה - התחלתי ללכת, להיות לבד, לחשוב, לדבר עם עצמי... ואז קבלתי החלטה לשאול את אמא האם אני מצטרפת למסע? האם באמת אחי מצטרף עם החברים? מיד אמרתי "אם הוא הולך גם אני הולכת איתם". לאמא שלי היתה דילמה - מצד אחד שאם אבא יסכים שאנחנו נצא למסע מצד שני איך היא שולחת ילדה בגילי עם גברים למרות שאחי נמצא איתי.

גם לי היו כמה שאלות, החלטתי לגשת לאמא ולשאול את השאלות שהטרידו אותי אמא אומרת לי: "אני, אני ממש לא מאמינה שהם מתכוונים לצאת" ...

חיכיתי לאבא שלי עד הערב, אבא הגיע ואמר "מה זה? מי אלה הבחורים?" מיד אחי אמר לאבא: "אמרת לי אם אתה רוצה ללכת לארץ ישראל דרך סודן אני אמצא לך מורה דרך, רק דרכי אתה תלך אמרת נכון? לכן אני רוצה ללכת אתם". אבא אמר: "מה פתאום - לא עכשיו, אי אפשר למצוא עכשיו מורה דרך טוב" ואז אחי אמר: "מה אנחנו נעשה עכשיו? הבחורים האלה עזבו את ההורים שלהם, יותר נכון ברחו מההורים ועזבו את הלמודים. מה אני אגיד להם?" אבא שלי היה מאוד בדילמה. אחרי כמה שעות אמר: "טוב, הבחורים האלה, מהיום שלא יצאו מהבית!" אמר ברוגז ונכנס לחדר להחליף בגדים.

אבא שלי היה עובד ממשלה. אם אנשים יראו שכמה אנשים יוצאים ונכנסים היו מלשנים עליו.

אחרי כמה ימים אבא שלי מצא מורה דרך שהוא מכיר (אבא שלי שלח בדרך זו הרבה משפחות דרך סודן).

אבא אמר: "צריך להתארגן, אתם תצאו. בעוד יומיים, תצאו לדרך". כשאני שמעתי שהוא הסכים לאחי הגדול, אני אמרתי "אם הוא הולך אני גם רוצה ללכת אתו" ואז מיד אמא שלי אמרה "לא! את לא יכולה. הוא בן את בת לא יכולה בעזרת ה' את תלכי איתנו".

אחרי יום דברו עם אבא אמרו לי כן, את יכולה ללכת אתם .שמחתי מאוד כאילו אנחנו הולכים וחוזרים למחרת. לא היינו מודעים לקשיים שנתקל בדרך, רק ראינו כל הזמן את איך מגיעים לארץ ישראל.

הפרדה כה קשה : בערב ביציאה לסודן כשהתארגנו לצאת להיפרד מהמשפחה, כולם התחילו לבכות. זה היה לילה, עוד בחורף ואז כולם יצאו להגיד לנו שלום. רק אמא שלי לא יצאה, כי הייתה לנו כלבה, ממש שומרת על הבית ועל הסביבה, ואמא שלי הכניסה אותה לחדר ונשארה אתה כדי שהכלבה לא תנבח. אני לא אשכח שבכיתי את כל הדרך. אחרי כמה שעות התחיל לרדת גשם. כל הגשם עלינו בלי מטריה בלי מעיל את הדבר הזה לא נשכח לעולם. אתה הולך בגשם הבגדים רטובים, אתה יודע שלא תלך הביתה להחליף אותם כי אתה בדרך, הבגדים מתייבשים על הגוף, קר מאוד רוח מדברית, לילה, בוץ, אין שבילים, הדרך קשה! אין לך מושג לאן אתה הולך כי חושך וגשם, נותנים ידיים אחד לשני כדי לא ללכת לאיבוד ולא להיפרד. אם אתה מאבד מישהו, אתה לא חוזר לחפש כי היה פחד שאולי יתפשו אותנו שודדים או אנשים מאתיופיה (לא יהודים) שרצו להחזיר אותנו בחזרה לאתיופיה, כי אסור היה לעזוב את המדינה.

הקושי התחיל כבר באותו הלילה. לקחנו אוכל שיספיק רק לכמה ימים, כי אי אפשר לסחוב הרבה דברים. הלכנו כל הלילה, בבוקר הסתתרנו כל היום כדי לברוח מהשודדים. שוב, כשנהיה לילה המשכנו ללכת. כך נמשך שבוע, שבועיים לא נגמר הדרך חודש, חודשיים הגענו לגבול סודן. הדרך היתה מאוד קשה! לא

היה לנו מה לאכול, מה לשתות, עד שמגיעים לאיזשהו נהר, ואז כשמגיעים למים כולם מתנפלים לשתות. אם משהו שותה יותר מידי, מרוב צמא, הוא נהיה חולה ויש כאלה שלא שרדו את הקשיים.

אני ממש הצטערתי שבקשתי ללכת עם אחי, חשבנו כאילו מגעים מייד, שהדרך לא ארוכה עם כל הקושי של ההליכה, העייפות, הרעב, הגעגוע למשפחה - בקיצור אי אפשר להסביר במילים. היה קשה מאוד. אחרי שסיימנו את כל האוכל שהבאנו אתנו, לא היה לנו מה לאכול. בגלל שלא לא אכלנו, לא יכולנו ללכת, כי אין לנו כוח, הרעב והעייפות גברו אבל מה, לא ויתרנו. המשכנו ללכת כי התקווה להגיע לארץ ישראל היתה חשובה מאוד. בילדות, כשהיינו יושבים עם כולם ביחד, סבא שלי ז"ל היה מספר לנו שהמקום האמתי שלנו זה לא פה, אלה בארץ ישראל. בגלל זה, המשכנו ללכת בלי להתלונן, תמיד הסתכלנו קדימה, בשביל להגיע לארץ הקדושה.

אחרי חודש הליכה, חודש של קשיים של הדרך, העייפות והרעב הגענו לגבול סודן. כשהגענו לגבול סודן, שמחנו מאוד חשבנו שהגענו למקום. כאן מהתחיל הקושי הגדול - לא יודעים את השפה, על שפת הנהר פוגשים את החיילים הסודנים, עד שמצאו מישהו דובר אמהרית וסודנית חיכינו שבוע שלם על שפת הנהר, בלי אוכל. הם מתנהגים אלנו כפליטים, גם אנחנו אומרים שאנחנו פליטים, שבאנו לחפש עבודה אחרת אם הם היו יודעים שאנחנו יהודים היו הורגים אותנו מיד! לכן היה יותר קשה לנו במיוחד לילדים.

לאחר שבוע, נכנסנו לתוך סודן. בתוך המחנה לתוך אוהל קטן נכנסנו כעשרה אנשים. מאוד צפוף היה, משם התחילו המחלות. אותי ואת אחי הפרידו למקומות שונים בתוך המחנה. כל בוקר יוצאים בשביל לבקש אוכל. האנשים הקשישים והילדים שאין להם כוח והיו חולים נשארו, חיכו שאחרים יצאו להביא להם אוכל. הקושי הכי חמור, אתה חוזר עם אוכל ולא מוצאים את כולם. אם כבר אתה מוצא מישהו הוא מת. בתוך המחנה לא בוכים ואין טקס קבורה (אתה פליט, אין לך מקום קבורה ואין כוח להתאבל ופוחדים מי הבא שימות). מאוד קשה לי להיזכר בזה, למרות שאני ואחי הגענו בשלום, אחרי כול הסבל הזה.

היינו בסודן שנה וחודשיים ואז התחילה העלייה לארץ, אחרי תקופה שלא הייתה עלייה. אני ואחי הגענו למרכז קליטה בקריית גת, אחרי חודש הפרידו ביני לבין אחי. כל אחד מאיתנו נשלח לפנימיה אחרת, נפגשנו פעם בחודש בערך. וכאן היה קושי חדש - הפרידה מאחי כי לא הייתה לי משפחה אחרת בארץ, כי ההורים היו עדיין באתיופיה.

אחרי שנתיים, ההורים שלנו עלו ועם כל הקושי שעברנו שמחנו מאוד שהמשפחה התאחדה.

כיום כולנו בעלי משפחות, בעלי מקצוע ועם כל הקושי וכל המאמץ שהיה בעלייה לארץ, היה שווה מאוד להגיע לארץ הקדושה.

הסיפורים שעלו
סיפורים אחרונים
חיפוש לפי קטגוריה
חיפוש לפי תגיות