סיפורים עולים

הכשרה, שילוב והעצמה חברתית וכלכלית
של יהודי אתיופיה בישראל 

בריחה לפנות בוקר

בבית סבתא רבה

הייתה לי סבתא רבה שקראו לה תהון אלמו שאהבתי אותה מאד. לפעמים היינו הולכים עם סבתא שלי לבקר את סבתא רבה שגרה בכפר סאקלט אג'רגי , וגם בחופש הגדול הייתי נשארת אצלה. לאח של סבתא שלי, שגר באותו הכפר קראו מוצ'אנח אלעזר. בשבת, היינו יושבים כולנו ביחד לארוחת הפיטפיט - שבו היינו חותכים את הדאבו (כמו חלה של שבת שממנו מכינים את הפיטפיט) והיו מביאים עגוואט (דברי חלב שהכינו ביום שישי לכבוד שבת) וסלטים. לאחר הארוחה, היו יושבים כל המבוגרים ביחד ואח של סבתא היה קורא דברי תורה ומקריא מהספר הגדול, הקדוש, שהיה לו על העלייה לישראל. בספר היתה מתוארת ההליכה הרבה לארץ ישראל, לכיוון שקיעת השמש. הוא אמר שהולכים אל הלא נודע ושחלק גדול מהאנשים לא מגיעים לישראל. תמיד סיפר על ירוסלם - זה היה היה החלום שלו ושל כל המבוגרים.

התארגנות למסע

לאחר כמה שנים, גם ההורים שלי התחילו לדבר על העלייה לארץ ישראל, כל היהודים התלחשו על העלייה כדי שהרשויות לא ישמעו. אנשים התחילו למכור את רכושם ולהכין אוכל למסע - הם הכינו דבו קולו (אוכל אתיופי שמכינים אותו מראש ומחזיק לאורך זמן ולא מתקלקל). המבוגרים החליטו שקודם כל הצעירים צריכים ללכת ואז המבוגרים ימכרו את הרכוש שנשאר ויעלו גם הם. כל זה נעשה מחשש, שאם ילכו כולם ביחד הממשלה תשים לב ותתפוס אותם.

ערב אחד בכפר שלנו גנדואה גבריאל, התאספו המבוגרים בבית של סבתא שלי והתחילו לדבר על כך ש ״בלילה יוצאים לדרך לעלות לישראל״. אף אחד לא ישן באותו הלילה, כולם בכו מדאגה כי לא ידענו מה מצפה לנו. הייתי ילדה בת 14, אבא שלי אמר לי כבר לפני כמה ימים שאני אלך עם חמישה מבני הדודים שלי ועם אחי הגדול כדי שהם יעזרו לי בדרך וידאגו לי. ארגנו לי את כל מה שהייתי צריכה לקחת איתי, אבא קנה בעיר תרופות, ג'ריקן של מים ונעליים מיוחדות למסע שלא יהיה חם בתוכם ואמר לנו ללבוש בגדים קלים כי יהיה חם בדרך. הכינו לנו לחם לכמה ימים. אמא שלי הייתה בבקתה נפרדת (כי בזמן הנידה נשים ישנות בבקתה ואסור להן לגעת בבני המשפחה) ובגלל זה, כשנפרדתי ממנה לא קיבלתי חיבוק ולא יכולתי לגעת ולחבק אותה. היא בכתה וגם אני. החיבוק הזה היה חסר לי במשך שבע שנים, כל בוקר מאז אותו היום קמתי עם דמעות של געגוע וחיכיתי לראות אותה ולהתחבק אתה.

לפנות בוקר, יצאנו מהכפר בני הדודים שלי, אח שלי ואני, לקחנו איתנו סוסים, חמורים, מים אוכל ותרופות. אבא שלנו ליווה אותנו עד לפגישה עם מורי הדרך - הלכנו בשבילים עד הצהריים, עשינו הפסקה בכפר יהודי טוחלה שם נשארנו לילה אחד. אבא שלי, שהגיע איתנו עד לשם, שילם למורי הדרך ולפנות בבוקר נפרדתי ממנו והוא חזר לכפר שלנו אל אמא והמשפחה שלי שנשארה שם. אנחנו, אח שלי, ובני הדודים, המשכנו עם מורי הדרך. הצטרפו אלינו אנשים נוספים שהגיעו לכפר הזה לפני חודש ונשארו שם כי הם

נשדדו ולא היה להם כסף להמשיך. הלכנו עד שהשמש הייתה חמה מאד ואז עשינו הפסקה, בבתים של מורי הדרך, עד הערב (בכפר מנטי).

היינו הולכים בערב עד שהחשיך ולפנות בוקר עד שנעשה חם. באמצע היינו ישנים ביער כי ביום היו שודדים ופחדנו שיתפסו אותנו וייקחו לנו את כל הרכוש, המים, האוכל והכסף שהבאנו עמנו ובלילה פחדנו מהחיות. בלילה היינו סוטים מהדרך נכנסים ליער ומכינים מדורה ומורי הדרך שמרו עלינו עם נשק. בתור ילדה לא דיברתי ולא שאלתי כלום ועשיתי כל מה שאמרו לנו. הלכנו שבוע - הייתה הליכה קשה, שמש, ככל שהתרחקנו היה פחות עצים ולא היה צל - הכל מדבר, המים נגמרו. היו משפחות נוספות שהצטרפו אלינו בדרך ומבוגרים מאד. אני לא אשכח שהייתה מישהי בהריון שכל הזמן הייתה מזמזמת וכששאלו אותה הייתה אומרת שכואבות לה הרגליים, כי פחדה להגיד לכולם שהיא בהיריון ושלא ייקחו אותה. בקושי אכלתי, אח שלי ובן דוד שלי דאגו לי מאד - בן דוד שלי שם לי בכיס דבו קולו (גרגירים) כדי שאני אוכל בדרך, אח שלי היה נותן לי בכל עצירה קצת מים שאשתה. כשהיינו עוצרים, ליד מקום עם מים זורמים כמו נחל, בן דוד שלי היה שוטף לי את הרגליים ועושה לי עיסויים כדי שלא ארגיש את העייפות. יום לפני שהגענו לגבול סודן, המלווים נפרדו מאיתנו ואמרו לנו שנלך ישר עד שנראה באר עם מים, אך לא היו מים - היה בוץ! האדמה שם היתה יבשה, בלי צמחים, היה חם מאד והשמש להטה, לא ראינו כלום והמשכנו לכיוון לא נודע - הרגשנו בסיוט! בסוף, הגענו לנהר ושם חיכינו שלושה ימים עד שהשוטרים של סודן אישרו לנו לעבור לסודן. שילמנו להם כסף למעבר והם לקחו אותנו במשאיות במשך כמה שעות בדרך קופצנית עד שהגענו בלילה לאמרקובה בסודן. השאירו אותנו על הרצפה ליד תחנת המשטרה, רעבים, תשושים וצמאים…

במשך חצי שנה שהיינו בסודן עברנו קשיים רבים, שאספר עליהם פעם אחרת. היום כשאני נזכרת בכל מה שעברתי, אני לא מאמינה איך עברתי את כל המסע הזה. שתקתי כל הדרך עד שהגעתי לישראל רק ועכשיו אני מתחילה לספר.

הסיפורים שעלו
סיפורים אחרונים
חיפוש לפי קטגוריה
חיפוש לפי תגיות

קרדיט תמונות:
בני וודו, Cc-by-sa-3.0 
מרק מויסייב CC BY 2.5

מרים טל ב CC BY 2.5

Call us:

052-3246421