המסע שלי מאתיופיה לסודן

אני אדלה אלמנש נולדתי ב 1966 בכפר אדר דבה. אני הבת הגדולה אחרי יש עוד שתי בנות.

אני זוכרת את עצמי בילדות ילדה רזה.

אני זוכרת את עבודות הבית שבהם עזרתי לאמא וגם לאבא, את כל העבודות לימדה אותי סבתא שלי.

הסיפור שלי

המסע שלי מאתיופיה לסודן.

התגוררתי בכפר אדר דבה הייתי עם הורי ואחיותי.

קרוב משפחה ששמו סנדקי בייקט היה לוקח קבוצות של אנשים לסודן כדי שיגיעו לארץ ישראל. אחרי הפעם השלישית שהוא לקח קבוצה של יהודים לסודן, הוא הגיע לכפר שלנו והציע להורים, שאני ובני דודי נצא איתו לסודן ונעזוב את כפרנו. הוא אמר שהוא יודע את הדרך לסודן. עד אז, ההורים היו מדברים בלחש על עזיבה כדי שהאתיופים הנוצרים לא ישמעו ולא ידעו. כשהוא הגיע עם ההצעה הזו, סבתא שלי היתה בהלם, כי לא תכננו שהוא יגיע לכפר שלנו, הוא בא מכפר אחר. היא אמרה לו "אלמנש ילדה בכורה, להורים היה קשה להביא אותה לעולם" היא הציעה לו שאולי כדאי שאני אצא למסע יחד עם ההורים שלי. הוא הבטיח שהוא ייקח אותי איתו לסודן וישמור עלי ואם יעלה לארץ ישראל הוא ייקח אותי איתו. בני הדודים שלי היו בגיל דומה (17-18) וכך ההורים החליטו והסכימו שנצטרף אליו. תוך יומיים היינו צריכים להתארגן, לצאת איתו ולהצטרף לקבוצה אחרת שהוא ארגן. ממש ברגע האחרון אספנו קצת אוכל זייא דבו קולו (קרוטונים), מים, במיה קולו (גרגרי חומוס) שאותם קלינו במחבת, בבית, כדי שיהיה לנו מה לאכול בדרך. עם בני הדודים הלכנו שעתיים ברגל לעיר הקרובה (גונדר) ושם קנינו נעליים למסע. למסע לקחנו איתנו בגד אחד להחלפה, את האוכל, המים ומעט כסף שיהיה ליתר ביטחון כי לא ידענו כמה זמן ייקח המסע, המסע הזה שהוא נורא.

אני בתור ילדה בת 17 נפרדתי מהורי, מאחיותי ומסבתי היקרה - הפרידה הייתה קשה, בכינו מאד, לא ידענו כמה זמן ייקח המסע ומתי נפגש עוד פעם. בלילה יצאתי עם בני הדודים שלי ועוד אנשים, יחד עם קרוב המשפחה לכיוון סודן - התחלנו 15 אנשים ומלווה.

היינו הולכים בלילה וביום היינו מסתתרים, מתחבאים כדי שלא יראו אותנו. בדרך היו שודדים ולכן התחבאנו ביום ונחנו. לא יכולנו לישון בצורה טובה כי פחדנו. הלכנו בשבילים, המלווים אמרו "בואו אחרינו" ולא ידענו לאן, הלכנו בשקט בקושי נושמים בגלל הלחץ, הקור והפחד. כמעט שלושה שבועות הלכנו ככה עד שהגענו לסודן. בדרך הצטרפו אלינו אנשים וקבוצה נוספת, עד שהגענו לסודן היינו 170 איש. היו בקבוצה משפחות עם ילדים בכל מיני גילאים, את הילדים הקטנים נשאו על הגב, היו נשים, אישה אחת לאחר לידה עם תינוק פחות מ- 40 יום, בחורים צעירים וגם זקנים, חלק באו עם סוסים שסחבו אוכל ומים. האווירה הייתה קשה מאד - מתוחה. אני לא שוכחת שכשהתינוק היה בוכה, המלווה היה אומר לאמא של התינוק "או שתשתיקי אותו או שתחנקי אותו". לא היה מספיק מים לשתות, לא היה מאיפה לקחת, מי שנגמרו לו המים נשאר צמא. אנשים נתנו קצת אך שמרו לילדים שלהם. היה לי מאד קשה כל המסע הזה, עזרתי לאנשים שלא הכרתי, החזקתי להם את הילדים וסחבתי אותם ולא היה לי כוח. בגלל שהייתי צעירה לבד בלי ההורים, אנשים אמרו לי לעשות כל מיני דברים במקומם, הרגשתי כמו משרתת שלהם, לא התייחסו אלי בכבוד. קרוב המשפחה שלי לא עזר לי ולא שמר עלי כמו שהוא הבטיח. גם כשכאב לי לא יכולתי להגיד כלום, אסור היה לבכות, אמרו לי "תשתקי, שלא ישמעו אותנו".

הציפיה שנגיע לסודן ושייקחו אותנו מהר לישראל חזקה אותי וגרמה לי להילחם על עצמי ולא להישבר במסע. מצאתי את הכוחות שלי בתוכי, המסע הזה חישל אותי, מאז ועד היום אני נלחמת על החיים שלי לבדי.

כשהגענו לגבול, המלווה שיצא מהכפר שלנו (היהודי) המשיך איתנו לסודן והמלווה השני (הנוצרי) חזר לכפר שלו. בסודן, הגענו לגדריף למחנה אוהלים, שם כולם עזבו אותי - נשארתי לבד! ביום הייתי רואה אנשים ולמחרת הם היו נעלמים, הבנתי שבלילה הם עזבו לישראל - כל אחד דאג לעצמו. ככה, גם בני הדודים שלי עזבו ולא אמרו לי דבר! גם קרוב המשפחה, שהבטיח לשמור עלי ולקחת אותי עמו השאיר אותי לבדי. לא ידעתי מתי אני אעלה לישראל, מתי ההורים יגיעו - נאלצתי להתמודד לבד עם כל המצב שם. במחנה, הצלב האדום נתן לנו מים (שהיו מלוחים) ואוכל, היה חם, לא היה מה לעשות, לפעמים ראיתי אנשים אך רוב הזמן ישבתי לבד. אחרי חודשיים פגשתי אדם מהכפר שלנו (אברה) עם אשתו והבן שלו והוא שמר עלי, דאג לי כאילו אני הבת שלו אפילו וויתר כמה פעמים על הנסיעה לישראל כדי להיות איתי. הממונים לא נתנו לי לעלות לישראל איתם, אמרו שאני אעלה "כשיגיע המזל שלי" כי אני לא קרובת משפחה שלהם ואני גדולה יחסית. פחדתי שלילד הקטן שלו יקרה משהו ולכן אמרתי להם שיעלו ויעזבו אותי במחנה. שוב נשארתי לבד - הקדוש ברוך הוא שמר עלי מלמעלה. אחרי חודש, בן דוד של אבא (שטה), מצא אותי במחנה ולקח אותי אליו ואל האחיות והאחים שלו, עד שההורים שלי הגיעו הוא לא עזב אותי. אני מודה לו מאד ומאחלת לו חיים טובים.

יום אחד, מישהו הביא את ההורים שלי אלינו ואח של הבן דוד שטה אמר שהם הגיעו. לא האמנתי לו שהם הגיעו. בכיתי בלי סוף, 4 ימים התחבקנו ובכינו חשבתי שאני חולמת. שלושה חודשים נוספים חיכינו ביחד במחנה עד שעלינו לישראל!