סבא אוואה

סבא היקר שלי, אתה היית המחנך שלי. תמיד ידעת מה קשה לי, מתי אני מאושרת ומתי הייתי עצובה. למשל, כשחזרתי מבית הספר הרגשת שמשהו לא בסדר איתי שאלת מה יש לי ומה קרה לי, בכיתי ושאלתי אותך "למה אנחנו יהודים?" לא טוב להיות יהודי, זה להיות אכזר "אייהודן" תולה את ישו וגם מוצץ דם של נוצרי זה מה שאמרו לי ואני כהרגלי לא מזדהה כיהודיה.

בשעות הערב, אחרי השקיעה, כל ערב היינו יוצאים למרעה לראות אם כל הבהמות חזרו בשלום. אז היית אומר לי "איזה מזל להיות יהודי, כל פעם תזכרי יש מקום לכל היהודים, המקום נמצא בצד המזרח איפה שזורחת השמש. תמיד תתפללי לכיוון המזרח, שם נמצאת ירושלים, שיגע הזמן רק יהודים יגעו לשם".

סבא, תמיד ידעת איך אני מרגישה. היית מספר לי ומלמד אותי ללכת בדרך הנכונה. לא לשקר, לא למצוא כסף שלא שייך לי ולקחת, כי לא שלי. אין לכסף משמעות בשבילי אם זה לא שלי. כך אני מחנכת את גם ילדי, וכשהילדים שלי לא עושים משהו לפי הדרך שלי, אני אומרת להם, שלסבא שלי היה על זה משל וכך אני מסבירה.

סבא חינך אותי על היהדות. התרבות. מה מותר ומה אסור. לא אבא ואמא שלי - רק סבא. הוא היה לוקח אותי לנחל למלא איתו מים, ומלמד אותי מה זה לתת כבוד למבוגרים, כמה טוב לעזור, סיפר על סבתא שאותה לא הכרתי, ושאני מזכירה לו אותה.

היה לי קשה להגיע לארץ הזאת. אתה יודע, כשהייתי בבית הספר, שנה אחת הלכתי לסיגד בסתר עם החברים ואז הרגשתי שאני שייכת לעם חזק וכל מי שפגשתי שם דיבר על ירושלים. בתוך תוכי הבנתי שלא רק אתה חולם עליה, יש עוד אנשים שחולמים עלייה.

המסע היה קשה, אפילו לא נפרדתי ממך בגלל שהכל היה בסתר, אבל היתה הבטחה שניפגש בירושלים והחינוך שלך היה איתי.

בעצם, עד עכשיו, מלווה אותי החינוך שהענקת לי - גם עכשיו אני יודעת שאתה איתי.

לי המסע לירושלים היה קשה מאוד. עברתי דברים שילדים בגילי לא היו יכולים לעבור בדרך, לא היה מה לאכול כי השודדים שדדו אותנו פעמיים. דרך ללא כיוון, חושך. הלכנו בלילה בשביל שלא יתפסו אותנו וגם שלא נהיה צמאים, ביום החם מאוד היינו נכנסים למערות שם מעבירים את היום. עד שהגענו לגבול סודן, לטיחה. עברנו עינויים, הכניסו לי חבל לצוואר, העמידו אותי על שרפרף וכיוונו עלי אקדח, שאני אומרת את האמת מאיפה באנו לאן הולכים ומי חיכה לנו בסודן.

לבעלי הרביצו והתעללו עד שהתעייפו ואז קשרו אותו וזרקו אותו על הרצפה. הרצפה בערה מחום ועד עכשיו יש לו כוויה. היינו לבד שנינו, חודשים במעצר בלי שאף אחד יודע ואז נתנו לנו בחירה - שיתנו לנו אדמה ונעבוד אתם וישחררו אותנו. שמחנו ושכנענו אותם שאנחנו מסכימים כך שוחררנו. ואז לאחר שרכשנו את אמונם, ביקשנו פעם אחת שנסע לעיר אמרנובה שהיה בה מחנה גדול של כל היהודים ושם מצאתי את דודתי. היא הייתה בהריון ואז אחרי הלידה היא נפטרה לידי, זכיתי לטפל בה, ולא היה מי שיקבור אותה. אמרו לי שיקברו אותה עם אנשים שעבדו באותו זמן בקבורת אנשים שאין מי שיקבור אותם. עד עכשיו אני לא יודעת מה קרה לילדה שלה.

סבא היקר שלי, אני יודעת שאתה יודע, בכל זאת רוצה אני לספר לך שכל מה שאמרת לי הכל קרה. אתה אמרת לי שאני אכנס לארץ המובטחת וזה קרה. אמרת גם זאת הארץ שלי ושאתה לא תזכה, זה נכון וקרה. קשה לי שאתה לא איתי ושנשארת שם היה ונשאר קשה.

שבע שנים אחרי, יצאת גם אתה בדרכך לארץ, אבל לא עמדת במסע.

מה שקשה לי לתפוס, ביום שאתה הלכת מן העולם, באדיס אבבא, ובדיוק באותה שעה, נולד לי ילד שדומה לך. אבישלום שמו. אני לא מבינה אם זו מתנה שנתן לי בורא העולם. בני מבין אותי, תומך בארץ שלי כמו שאתה היית עבורי. קשה להאמין סבא יקר שלי, מה שרצתי שתדע שאני זכיתי לארץ שאתה חלמת והתפללת אליה וכואב לי שאתה נשארת בדרך.